ביצוע מאמץ גופני תלוי ביכולות גופניות של הפרט, ולאלו קיימות מגבלות כמו התפתחות עייפות. בעבר היה נהוג לחשוב שהצטברות חומצת חלב ועלייה ברמת החומציות בשרירים הן הסיבות העיקריות לעייפות. גורמים אלו נחשבו למפריעים לתהליך התכווצות השרירים ולמגבילים את המשך הפעילות. עם זאת, מחקרים עדכניים מצביעים על גורמים משמעותיים אחרים להתפתחות עייפות. כיום נהוג להבחין בין שני סוגי עייפות עיקריים:
עייפות מרכזית
עייפות מרכזית נובעת משינויים במערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה) והיא מתבטאת בירידה ביכולת גיוס יחידות מוטוריות וביכולת הפקת הכוח שלהן. מחקרים מראים כי בזמן עייפות חלה ירידה בתדירות, במשרעת ובתבנית פוטנציאלי הפעולה המגיעים מהמערכת העצבים המרכזית. הגורמים המשפיעים על עייפות מרכזית כוללים גנטיקה, כושר גופני, מוטיבציה ועוד.
עייפות מקומית
עייפות מקומית נובעת משינויים המתרחשים בשרירים הפעילים והיא מתבטאת בירידה ביכולת הכיווץ של תאי השריר. הגורמים הפיזיולוגיים לעייפות מקומית כוללים שינויים בריכוזי יונים (בעיקר נתרן ואשלגן) המשפיעים על מתח ממברנת תא השריר ועל היכולת שלו להגיב לגירוי המגיע מהמוח. בנוסף, בזמן עייפות של השריר קיימת ירידה בשחרור יוני סידן מתוך המאגר התאי ובכך לירידה במספר גשרי הרוחב שנוצרים במהלך ההתכווצות, מה שגורם לירידה בכוח המופק בשריר. גורם נוסף שנמצא כבעל השפעה משמעותית על התכווצות השריר בעייפות היא עלייה בריכוז פוספט בתאי השריר בשל פירוק מוגבר של מולקולת ATP. עלייה בריכוז הפוספט מאטה את קצב התכווצות הסרקומר וגורמת לירידה בהפקת הכוח בזמן מאמץ.
לתהליכי העייפות המקומיים יש השפעה על תפקוד המוח בזמן מאמץ. מידע תחושתי שמגיע מהפריפריה למערכת העצבים המרכזית יכול להשפיע על הפרשנות של המוח בנוגע למידת האיום על המערכות הפיזיולוגיות. כאשר המוח מזהה סכנה לפגיעה במערכות אלו, הוא עשוי להפחית את הגיוס השרירי ובכך לפגוע בביצועים הגופניים. מנגנון זה נחשב בעיני חוקרים רבים למנגנון הגנה של הגוף, שמטרתו להגן על המערכות הפיזיולוגיות מפני עומס יתר ופגיעות במהלך מאמץ גופני.
סוג המאמץ הגופני, העצימות והמשך משפיעים מאוד על התפתחות עייפות בזמן המאמץ. בפעילויות ממושכות, עייפות מרכזית במוח מהווה גורם משמעותי בהתפתחות עייפות והיא ניכרת בשינויים בגירוי העצבי מהמוח לשרירים. לעומת זאת, בפעילויות קצרות ומאומצות, קיים שילוב של גורמי עייפות מרכזיים יחד עם גורמי עייפות מקומיים, והדומיננטיות משתנה בהתאם לפעילות. ככל שהעומס במאמץ יתרחש בצורה מקומית יותר, העייפות תתפתח בהתאם.
לסיכום, עייפות אינה רק מגבלה לפעילות גופנית אלא גם מנגנון הגנה חיוני לשמירה על הומאוסטזיס בזמן מאמץ. הבנת הגורמים השונים לעייפות יכולה לעזור למאמנים ולספורטאים בשיפור הביצועים הגופניים ובהפחתת הנזקים העלולים להיגרם ממאמץ יתר.
על הכותבת: ד"ר שרון צוק, ראש בית הספר להוראת החינוך הגופני וראש המעבדה לפיזיולוגיה, המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
שרון,
