אתלטיקה, חינוך גופני ומודל החינוך לספורט – אתגר הגדלת מספר האתלטים/יות בישראל

מעיון בתוכנית הלימודים בחינוך גופני עולה שהאתלטיקה היא אחד מענפי הספורט העיקריים הנלמדים במסגרת שיעורי החינוך הגופני: בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים (ראו: משרד החינוך, התרבות והספורט, תשס"ו; שובל וחב', 2014). כמה מקצועות באתלטיקה נלמדים החל בבית הספר היסודי, ביניהם, ריצות למרחקים קצרים ובינוניים, קפיצה לגובה וקפיצה לרוחק. מורים לחינוך גופני מלמדים את היסודות של מקצועות אלו, מתרגלים את התלמידים במגוון של תרגילים ייחודיים לכל מקצוע ומודדים את הישגיהם במקצועות אלו. חשיפת תלמידים לענפי ספורט שונים – אישיים וקבוצתיים, בשיעורי חינוך גופני אמורה לאפשר להם להכיר ענפי ספורט אלו ולהניע חלק מהם להצטרף לאגודות ספורט במטרה לשפר עוד יותר את הישגיהם בסביבה הישגית-תחרותית, ואולי אף להתמחות באחד ממקצועות הספורט ולפתח קריירה של ספורטאי.

ניתוח נתונים על מספר הילדים הצעירים העוסקים בספורט במדינת ישראל מאפשר לחוקרי ספורט ולאנשי שדה כמו מאמנים וקובעי מדיניות להבין אלו ענפי ספורט מצליחים יותר לרתק את תשומת ליבם של הילדים להצטרף לתוכניות ספורט מבוקרות ומטפחות יכולת ואלו מענפי הספורט מתקשים לעשות זאת. ספרות הפסיכולוגיה של הספורט מתארת מגוון של מניעים להשתתפות ילדים בספורט, ביניהם הנאה מעצם הפעילות, הרצון להכיר חברים חדשים והשאיפה לשפר מיומנויות ויכולות (ראו: Weinberg & Gould, 2024). גורם ההנאה מעצם הפעילות הוא משמעותי בקרב ילדים והוא עשוי להשפיע על בחירתם באיזה ענף ספורט לעסוק. לכן, על מאמנים ומורים לחינוך גופני לעצב סביבות אימון / למידה הגורמות להם ליהנות מעצם הפעילות הגופנית ולחוות חוויות חיוביות במהלך הפעילות.

במאמר זה נבחן כיצד מודל הוראה אחד – מודל החינוך לספורט יכול לסייע למורים לחינוך גופני לפתח סביבת למידה מהנה וחווייתית בשיעורי החינוך הגופני כאשר הם מלמדים את מקצועות האתלטיקה. ההנחה היא שאימוץ מודל הוראה, הנתפס כחווייתי ללומד, עשוי להגביר אצלו את העניין בפעילות הנלמדת, ואולי אף להניע אותו להשתתף באימוני אתלטיקה גם מחוץ לשיעורי החינוך הגופני. אמנם מודל החינוך לספורט נחקר בעיקר במשחקי הכדור הפופולריים בצפון אמריקה כמו בייסבול, הוקי וכדורסל, אך נראה שקיים בו פוטנציאל לקדם למידה והשתתפות פעילה גם בענפי ספורט אישיים כמו אתלטיקה עקב מאפייניו הפדגוגיים (ראו: לידור ואייבזו, 2023).

במאמר נציג נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) על מספר האתלטים, בעיקר הצעירים, הפעילים בישראל ונבחן כמה מגמות שעולות מנתונים אלו. נתאר גם כמה מאפיינים של מקצוע החינוך הגופני הנלמד בבתי הספר בישראל ונציע מודל הוראה לחינוך גופני בעל פוטנציאל לעצב חוויית למידה חיובית בקרב תלמידים ותלמידות הלומדים את מיומנויות האתלטיקה. הטענה המועלית במאמר זה היא שחוויית למידה חיובית בשיעורי החינוך הגופני עשויה להגביר עניין בקרב התלמידים להשתתף גם באימוני אתלטיקה באגודות הספורט.

אתלטים/יות פעילים בישראל

הנתונים המוצגים בחלק זה של המאמר נדלו (מרץ, 2024) מאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס)[1]. לוח 1 מציג את מספר האתלטים הפעילים בישראל (נשים וגברים) על פי קטגוריות גיל בין השנים 2022-2012 ולוח 2 מציג את המידע באחוזים. איור 1 מציג את מספר האתלטים והאתלטיות (הכללי) בישראל בין השנים 2022-2012 ואיור 2 מציג את התפלגות האתלטים והאתלטיות בישראל בין השנים 2022-2012 באחוזים על פי קטגוריות גיל.

הנתונים המוצגים בלוחות 1 ו-2 ובאיורים 1 ו-2 מספקים מידע על מספר האתלטיות והאתלטים הפעילים משנת 2012 עד שנת 2022 (11 שנים) בשבע קטגוריות גיל. שתיים משבע קטגוריות אלו הן רלוונטיות במיוחד למטרת מאמר זה: 11-7 ו-17-12 (קטגוריות אלו מודגשות בלוחות 1 ו-2). הראשונה מייצגת תלמידות ותלמידים הלומדים בבתי ספר יסודיים והשנייה את אלו הלומדים בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים. מעיון בנתונים העולים מהלוחות ומהאיורים, ניתן להצביע על כמה מגמות:

האחת, בין הגילים 7 עד 11 למעט שנים 2021 ו-2022 (בשנת 2019 רשומים 3 ספורטאים בלבד), אין רשומים ילדות וילדים באתלטיקה. כפי שנכתב קודם לכן, נתונים אלו נדלו מאתר הלמ"ס, ואין אנו יודעים אם אכן בפועל לא היו ילדים בגילים אלו שעסקו באתלטיקה, או שמסיבה כלשהי לא נאספו נתונים על מספר הפעילים בגילים אלו;

השנייה, מספר הפעילים באתלטיקה הוא הגדול ביותר בקטגוריית הגיל 17-12 (תלמידים ותלמידות הלומדים בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים). הפער בין קטגוריית גיל זו לבין שאר קטגוריות הגיל לאורך השנים הוא גדול במיוחד;

השלישית, רק בארבע שנים – 2017, 2018, 2019 ו-2022 רשומים בקטגוריית הגיל 17-12 מעל 1,000 אתלטים ואתלטיות. בשאר השנים, נע מספר הפעילים בין 502 (בשנת 2012) ובין 995 (בשנת 2020);

הרביעית, לאחר גיל 17, ניתן לראות ירידה דרמטית במספר האתלטים והאתלטיות הפעילים בישראל;

החמישית, באופן כללי ניתן לצפות בעלייה במספר הפעילים באתלטיקה בין השנים 2012 ו-2022 כמעט בכל קטגוריות הגיל (למעט גיל +61).

במאמר זה אין אנו משווים בין מספר האתלטים הפעילים בקטגוריית הגיל הצעירות (11-7 ו-17-12) לבין מספר הספורטאים הפעילים בקטגוריות גיל אלו בענפי ספורט אחרים. השאלה המרכזית שאנו מעלים במאמר זה היא כיצד ניתן להגדיל את מספר אלו הרשומים כאתלטים בישראל, בעיקר, בגילי בתי הספר. אחת הדרכים להניע ילדות וילדים לעסוק בספורט היא, כאמור, לחשוף אותם לפעילויות ספורט בסביבות למידה מהנות ומאתגרות שיניעו אותם להמשיך לעסוק בפעילות הנלמדת גם מחוץ לשיעורי החינוך הגופני.

חינוך גופני

החינוך הגופני (physical education) הוא מקצוע ליבה במערכת החינוך בישראל אותו מלמדים מורים בעלי הכשרה מתאימה. על פי חוזרי מנכ"ל יש לקיים לפחות שני שיעורי חינוך גופני בשבוע בכל אחת מכיתות הלימוד (כיתות א עד יב), כאשר השתתפות התלמידים בשיעורים אלו היא חובה (משרד החינוך, 2007א, 2007ב). גם בגני הילדים לומדים הילדים חינוך גופני, כזה המותאם לשלבי התפתחותם ולצרכיהם הגופניים, התנועתיים, החברתיים והרגשיים (משרד החינוך, 2007ב). על הגננות מוטלת האחריות לזמן הפעילות הגופנית של הילדים, בסדר היום החינוכי של הגן, בהיקף של 90 דקות. בעשור האחרון, יותר ויותר רשויות נעזרות במורים לחינוך גופני, שעברו הכשרה ייחודית בהוראת חינוך גופני המותאם לגיל הרך כדי לקדם בגן הילדים הוראה איכותית, רציפה ושיטתית של הכרה עם הגוף, יסודות התנועה והיבטים בריאותיים (משרד החינוך, 2007ב). בכיתות היסוד בבית הספר שיעורי החינוך הגופני משותפים לבנות ולבנים. בהמשך, השיעורים ניתנים לבנות ולבנים בנפרד: בחינוך הממלכתי החל מכיתה ז, ובחינוך הממלכתי-דתי החל מכיתה ה, זאת כדי לתת מענה להבדלים התפתחותיים שעשויים להיות קיימים בין המגדרים (Haywood & Getchell, 2021), וגם עקב מדיניות חינוכית-הלכתית בחינוך הממלכתי-דתי.

 

 

 לוח 1: אתלטים פעילים בישראל (נשים וגברים) על פי קטגוריות גיל, בין השנים 2022-2012

	קטגוריות גיל
שנה	7-11	12-17	18-24	25-34	35-44	45-60	61+	סה"כ
2012	0	504	144	100	47	27	8	830
2013	0	607	172	101	57	55	12	1,004
2014	0	683	161	101	55	38	10	1,048
2015	0	709	188	101	66	76	25	1,165
2016	0	906	183	114	132	124	19	1,478
2017	0	1,081	194	119	152	163	26	1,736
2018	0	1,053	206	139	218	284	33	1,934
2019	3	1,090	211	141	212	294	33	1,984
2020	0	995	303	150	193	314	40	1,995
2021	82	720	240	108	96	167	19	1,432
2022	141	1,107	151	125	174	259	35	1,992
סה"כ	226	9,454	2,154	1,299	1,403	1,801	260	16,598

 

לוח 2: אתלטים פעילים בישראל (נשים וגברים) על פי קטגוריות גיל, בין השנים 2022-2012 באחוזים

 

	קטגוריות גיל
שנה	7-11	12-17	18-24	25-34	35-44	45-60	61+	סה"כ
2012	0.0%	60.7%	17.3%	12.0%	5.7%	3.3%	1.0%	100.0%
2013	0.0%	60.5%	17.1%	10.1%	5.7%	5.5%	1.2%	100.0%
2014	0.0%	65.2%	15.4%	9.6%	5.3%	3.6%	1.0%	100.0%
2015	0.0%	60.9%	16.1%	8.7%	5.7%	6.5%	2.1%	100.0%
2016	0.0%	61.3%	12.4%	7.7%	8.9%	8.4%	1.3%	100.0%
2017	0.0%	62.3%	11.2%	6.8%	8.8%	9.4%	1.5%	100.0%
2018	0.0%	54.4%	10.7%	7.2%	11.3%	14.7%	1.7%	100.0%
2019	0.2%	54.9%	10.6%	7.1%	10.7%	14.8%	1.7%	100.0%
2020	0.0%	49.9%	15.2%	7.5%	9.7%	15.7%	2.0%	100.0%
2021	5.7%	50.3%	16.8%	7.5%	6.7%	11.7%	1.3%	100.0%
2022	7.1%	55.6%	7.6%	6.3%	8.7%	13.0%	1.8%	100.0%
סה"כ	1.4%	57.0%	13.0%	7.8%	8.5%	10.9%	1.6%	100.0%

 

איור 1: מספר האתלטים והאתלטיות הכללי בישראל בין השנים 2022-2012

 

 

איור 2: התפלגות האתלטים והאתלטיות בישראל בין השנים 2022-2012, על פי קטגוריות גיל (באחוזים)

 

מודל החינוך לספורט

מודל החינוך לספורט (sport education) הוא מודל ארגוני המעמיד את התלמידים במרכז הלמידה ומאפשר להם התנסות ספורטיבית חיובית וחינוכית בשיעורי החינוך הגופני (Siedentop, 1994, 2002; Siedentop et al., 2004)[2]. המודל פותח על ידי דריל סידנטופ, פדגוג ספורט אמריקני, במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, כמענה לקשיים במקצוע החינוך הגופני והנתק בינו לבין תרבות הספורט האמריקנית הרווחת. מודל החינוך לספורט מושתת על תיאוריית המשחק, המדגישה את נקודת המבט התרבותית מאשר את זו הפסיכולוגית או ההדרכתית-הוראתית (Siedentop, 2002). התרבות המערבית (זו המאפיינת גם את ישראל בעת הזו) מושתתת על צפייה ועיסוק במשחקי ספורט. עיצוב ושמירה על אורח חיים פעיל דרך ספורט ומשחק הוא רכיב חיוני לקידום חיים בריאים וחברתיים, ולכן יש לחשוף ילדים ונוער לתרבות שכזו באמצעות התנסויות חינוכיות מעמיקות בבית הספר. סידנטופ (Siedentop, 1982, 1994, 2002) האמין כי ספורט יכול להיחשב לאחד מתחומי התוכן העיקריים של החינוך הגופני ויש ללמדו בצורה אותנטית וחינוכית בשיעורי החינוך הגופני הנלמדים בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון.

לטענתו של סידנטופ, קיים ניגוד משמעותי בין האופן שבו ילדים חווים חוויות ספורט במהלך שיעורי החינוך הגופני לעומת עיסוקם בהתנסויות ספורט מחוץ לכותלי בית הספר. תלמידים בחינוך הגופני מבלים את זמנם ביחידות לימוד ממוקדות של מקצועות ספורט המלמדות את מקצועות הספורט (כמו כדוריד, כדורסל, כדורעף, וגם אתלטיקה) באופן שטחי בלבד. התלמידים משתתפים בתרגול פעילויות בעלות קשר נמוך לספורט כפי שהוא משוחק במציאות, או כאלו שאינן דומות למשחק האמתי ולכן גם אינן ניתנות להעברה למצבי משחק אותנטיים. יחידות הלימוד בחינוך גופני אינן מעניינות ומאתגרות, חסרות את המעורבות החברתית האותנטית בתרבות הספורט כפי שהילדים נחשפים אליה בזמן משחק בשעות הפנאי, ולפיכך גם אינן מעוררות השראה להרחבת העיסוק בספורט (Siedentop, 1982, 2002). כפועל יוצא בולט גם חוסר ההתלהבות של ילדים לעסוק בספורט בשיעורי החינוך הגופני, וזאת בניגוד למוטיבציה הגבוהה שלהם לעסוק בספורט בשעות הפנאי. כחלק ממעורבותו במחקר על הוראה יעילה בחינוך הגופני, סידנטופ (Siedentop, 1982) סבר כי מורים לחינוך גופני יכולים ליישם אסטרטגיות ניהול והוראה יעילות כדי לספק לתלמידיהם חוויות חינוכיות אותנטיות ומעוררות השראה.

על פי סידנטופ (Siedentop, 1994), המטרה העיקרית של המודל היא לחנך תלמידים להיות שחקנים / ספורטאים במלוא המובן ולסייע להם להתפתח כאנשי ספורט מסוגלים, משכילים ונלהבים. איש ספורט מסוגל הוא תלמיד שרכש את המיומנויות הדרושות כדי (א) להשתתף במשחקי ספורט, (ב) להבין משחקי ספורט ו-(ג) ליישם אסטרטגיות המתאימות למורכבות המשחק. איש ספורט משכיל הוא תלמיד המבין את ערכי הספורט ויכול להבחין בין מנהגי ספורט טובים לרעים, בין אם בספורט מקצועני או חובבני, המשוחק על ידי ילדים או מבוגרים. איש ספורט נלהב הוא תלמיד המשתתף ומתנהג בצורות המגנות על האווירה הספורטיבית ומשמרות ומעצימות אותה במסגרות שונות של ספורט כמו ליגות עירוניות, ארציות ובינלאומיות.

רכיבי המודל

מודל החינוך לספורט מושתת על שישה רכיבים, המאפשרים טיפוח הבנה מעמיקה של תרבות הספורט ומזמנים חוויות ספורט אותנטיות וחינוכיות עשירות:

עונות. על פי המודל התלמידים מעורבים ביחידות ספורט המחולקות לעונות. עונות אלו, בדרך כלל, ארוכות יותר פי כמה מיחידות ההוראה המקובלות בשיעורי החינוך הגופני (ארבעה עד שישה שיעורים). המודל מתבסס על ההנחה שכאשר מספר מצומצם יותר של פעילויות נלמד לעומק במשך זמן ארוך יותר, תוצרי הלמידה משמעותיים יותר. אחת העונות יכולה להיות אתלטיקה, במהלכה ילמדו התלמידים את מקצועות הריצה, הקפיצה, או הזריקה, בהתאם לגילם ולמאפייניהם הגופניים;

השתייכות קבוצתית. עם תחילת העונה התלמידים הופכים להיות חברים בקבוצה קטנה וקבועה. ההשתייכות לקבוצה קטנה מאפשרת ללומדים לתכנן, להתאמן ולהתחרות יחד ולפתח קשרים חברתיים וליהנות מכל היתרונות החברתיים הטמונים בהשתייכות לקבוצה לאורך זמן. התלמידים בכל קבוצה ממלאים את תפקידי הספורט השונים כפי שהם קיימים בענף הספורט הנלמד. כך למשל, בענף הכדורסל לקבוצה יש מאמן, ראש קבוצה, מאמן כושר וכדומה. כך גם בקבוצת האתלטיקה: לקבוצה יש מאמן, עוזר מאמן, ראש קבוצה ומתאם פעילויות. בהקשר זה, התלמידים ממלאים תפקידים אלו בנוסף להיותם שחקנים / ספורטאים פעילים בקבוצה. התפקידים נשארים קבועים במשך כל העונה, והקבוצה כולה מתמידה יחד בפעילות עד לתום העונה. עם סיום העונה, יכול המורה להחליט על שינויים בהרכב הקבוצות לקראת העונה הבאה;

לוח זמני תחרויות. לוח זמני התחרויות בין הקבוצות מתוכנן ומפורסם לכול עם תחילת העונה, כך שהתלמידים יכולים להתאמן לקראת המשחקים. התחרויות המתקיימות הן מגוונות ויכולות לכלול תחרות בשיטת ליגה (כמה קבוצות שכל אחת משחקת זו נגד זו), תחרות בין שתי קבוצות בלבד, או  תחרות בין תלמידים ברמות שונות של מיומנות. באתלטיקה לדוגמה, יפורסמו מועדי תחרויות הריצה, הקפיצה, הזריקה וכדומה. יפורסם מידע על סוג התחרות: אישית (תלמידים ותלמידות) או קבוצתית (כיתות, קבוצות בגילים שונים, קבוצות מעורבות);

אירוע שיא. התחרויות הרשמיות המתקיימות במהלך העונה מובילות לאירוע שיא המסכם את העונה כולה. אירוע השיא הוא הזדמנות רשמית להכיר בהישגי התלמידים ולציין את התקדמותם האישית והקבוצתית, כמו גם לחגוג את ההצלחות הללו. באירוע זה מוענקים פרסים לתלמידים ולקבוצות שהתקדמו במהלך העונה בביצועיהם הספורטיביים, לקבוצה ההוגנת ביותר, לשחקן ההוגן ביותר וכדומה. אירוע השיא יכול להתקיים בכמה צורות כמו: כמה ימי תחרות, משחק ראווה או תרגיל ראווה המבוצע על ידי התלמידים;

תוצאות/שיאים אישיים וקבוצתיים. העונה כולה מלווה באיסוף נתונים ומעקב אחר תוצאות התלמידים. לדוגמה, זמן השתתפות בשיעור, מספר עבירות שבוצעו במהלך המשחק,  יכולת משחק (מספר שערים שנכבשו, סלים שנקלעו, מסירות שנמסרו), או הישגים אישיים / קבוצתיים במקצועות האתלטיקה. איסוף הנתונים נעשה במטרה לסייע להגביר את המוטיבציה לפעילות גופנית, לספק משוב ללומדים, לספק הערכה אובייקטיבית, כמו גם לצורך הצבת מטרות לביצוע עתידי ובניית קריטריונים להצלחה עתידית וטיפוח מסורת קבוצתית;

חגיגיות. העונה כולה מתקיימת בחגיגיות המספקת ריגוש ומשמעות, בדומה למה שמתקיים הלכה למעשה בכל אירוע ספורט ברחבי העולם. החגיגיות נועדה להבליט את הצלחות התלמידים והקבוצות ובאה לידי ביטוי במתן שמות לכל קבוצה, חיבור המנונים, בחירה בצבעים ייחודיים לכל קבוצה, ופרסום תמונות השחקנים.

תמיכה מחקרית

מחקרים שבדקו את יעילות מודל החינוך לספורט בשיעורי החינוך הגופני (ראו: לידור ואייבזו, 2023; Siedentop et al., 2004) מצאו ש: (א) נמצאו אינטראקציות חברתיות חיוביות בין התלמידים; (ב) התלמידים פיתחו כישורים אישיים וחברתיים כמו מנהיגות, עבודת צוות, אחריות קבוצתית ותמיכה הדדית; (ג) התלמידים היו פעילים גופנית פרקי זמן ממושכים; (ד) התלמידים נהנו הנאה רבה בעת פעילותם הגופנית; (ה) התלמידים גילו מוטיבציה גבוהה ללמידה והשתתפות בשיעור ובפעילויות; (ו) התלמידים הראו רצון לעסוק בפעילות גופנית גם במסגרות חוץ בית-ספריות.

יתרונות המודל

האחד, ילדים אוהבים לשחק משחקים קבוצתיים ולעסוק בספורט. מודל החינוך לספורט מגביר את רמת העניין של התלמידים בפעילות המשחקית הנלמדת ואת המוטיבציה שלהם להשתתף בספורט;

השני, המודל הוא כוללני ומשלב. כל התלמידים לוקחים חלק פעיל הן כשחקנים / ספורטאים הן כנושאי תפקידים במהלך העונה. המודל בנוי על משחקים המותאמים ליכולת התלמיד ומאפשרים לילדים בכל הרמות להשתתף במשחק;

השלישי, המודל מאפשר מעורבות מתמשכת, וכתוצאה מכך גם משמעותית יותר בתחום התוכן הנלמד. מעורבות זו מלווה גם ביצירת קשרים חברתיים משמעותיים בין התלמידים;

הרביעי, המודל מאפשר לתלמידים לפתח תפקידי מנהיגות באמצעות מילוי תפקידים הקשורים לספורט הנלמד;

החמישי, המטרה העיקרית של מודל החינוך לספורט היא לפתח לומדים מסוגלים, משכילים ונלהבים. בכך המודל מאפשר איזון ראוי בין כל תחומי הלמידה בחינוך הגופני: גופני, ידע והבנה וחברתי-ריגושי.

מגבלות המודל

הראשונה, המודל מאמץ את יסודות תרבות הספורט המערבית המעודדת השתתפות בתחרויות ומפארת את הזוכים בהן. אחד מרכיבי המודל (הרכיב השלישי, לוח זמני תחרויות) שזכה, אפוא, לביקורת מצד מורים לחינוך גופני ומחנכים הוא השימוש המוגבר ברכיב התחרויות. אי-יישום הולם של רכיבי המודל עלול לגרום לתחרותיות יתר בשיעורי החינוך הגופני ולמנוע העברה ממה שמתרחש בשיעור לחינוך גופני למה שעושה התלמיד מחוץ לשיעור;

השנייה, המודל מבוסס על העיקרון לפיו התלמידים נוטלים אחריות וממלאים תפקידים הקשורים לענף הספורט הנלמד. המודל יכול להיות, אפוא, מיושם ביעילות בקרב תלמידים שנמצאים בשלב ההתפתחות הקוגניטיבית המאפשרת להם ללמוד מיומנויות אישיות וקבוצתיות על פי רכיבי המודל. המודל תוכנן בראשיתו לתלמידי בית הספר התיכון, אך ניתן למצוא בספרות המקצועית התאמות של המודל גם לגילאי חטיבת ביניים ולכיתות העליונות בבתי הספר היסודיים;

השלישית, על אף הראיות התומכות ביעילות השימוש של המודל בשיעורים לחינוך גופני, חסרים עדיין מחקרים המעידים על יעילותו בשיפור ביצועים מוטוריים בעת הלמידה.

יישום המודל בחינוך גופני  

יישום מודל החינוך לספורט תלוי, בין השאר, במידת החשיפה למודל זה כבר בתוכנית ההכשרה להוראת החינוך הגופני. כדי שסטודנטים להוראת החינוך הגופני יפיקו תועלת מחשיפה זו, על אלו המעורבים בתוכניות ההכשרה – מרצים בקורסים בהן נלמדות מיומנויות מוטוריות, מרצים בקורסים לפדגוגיה של הספורט ומדריכים פדגוגים – ליצור אינטראקציה בין ממצאים שעולים ממחקרים הבוחנים את תרומת המודל לבין יישומם הלכה למעשה בשדה, קרי בשיעורים הנלמדים בבתי הספר, בעיקר בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים. עליהם להציג בפני הסטודנטים את הראיות המספקות תמיכה ליעילות המודל ולתרומתו להתפתחות האישית של התלמיד בבית הספר. אם בקורסים השונים בתוכנית ההכשרה בהם לומדים הסטודנטים את מתודת ההוראה או את ענפי התוכן של מקצוע החינוך הגופני (כמו: משחקי כדור, אתלטיקה והתעמלות) יעשה שימוש מושכל במודל עצמו, אז הסטודנטים הלומדים בקורסים אלו יוכלו להתנסות במודל ולהכיר היטב את רכיביו. בנוסף, השימוש במודל צריך לבוא לידי ביטוי גם בהתנסות המעשית של הסטודנטים להוראה בה יתאפשר להם ליישם את רכיבי המודל בשיעורים אותם הם מלמדים בבתי הספר ולקבל משוב מהמורה המלווה (המורה המאמן) ומהמדריכים הפדגוגים על השימוש בו.

המלצות יישומיות

להלן כמה המלצות למורים לחינוך גופני ולמורים המלמדים מיומנויות מוטוריות אישיות וקבוצתיות בתוכניות המכשירות סטודנטים להוראת החינוך הגופני:

האחת, ניתן לנצל את המודל להבלטת שיתוף הפעולה בין תלמידים המתחרים במסגרת ליגה או טורניר משחקים;

השנייה, ניתן להציג לתלמידים בבית הספר מגוון של תפקידים בספורט בעזרת המודל (כמו: מאמן ושופט) שיתכן ויאומצו בעתיד על ידי תלמידים שלא יגיעו לרמת ביצוע גבוהה בספורט אך ישאפו להיות מעורבים בו, אך בתפקידים אחרים;

השלישית, ניתן להבליט בעזרת המודל ערכים חיוביים כמו משחק הוגן ועזרה לזולת, למרות שהתלמיד מעורב בפעילות ספורטיבית תחרותית.

 

מקורות

1. https://www.cbs.gov.il/he/CBSNewBrand/Pages/default.aspx; ירחון סטטיסטי, נושא 5, תרבות בידור וספורט, לוחות 5.17 ו-5.18.

2. המוצג בחלק זה מתבסס על שני פרקים מקיפים הדנים ביישומי מודל החינוך לספורט כמודל חלופי להוראת החינוך הגופני (ראו: לידור ואחרים, 2021; לידור ואייבזו, 2023).

3. לידור, ר., ואייבזו, ש. (2023). מודל החינוך לספורט בשיעורי החינוך הגופני: רציונל, מודל הוראה ויישום. בתוך: ר. לידור, ס. זך ושרון. א. (עורכים), מקום בלב – מקומו של החינוך הגופני בלב העשייה החינוכית (עמ' 47-29). מכון מופ"ת.

4. לידור, ר., אייבזו, ש., ושובל, א. (2021). חינוך גופני אחר: מודלים להוראת המקצוע. מכון מופ"ת.

5. משרד החינוך (2007א). תכנית הלימודים בחינוך גופני לכיתות א'-ב' בחינוך הממלכתי    והממלכתי דתי. מעלות.

6. משרד החינוך (2007ב). תכנית הלימודים בחינוך גופני לגן הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי. מעלות.

7. משרד החינוך, התרבות והספורט (תשס"ו). תכנית לימודים בחינוך גופני לכיתות ג-י"ב ולחינוך המיוחד בחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, הערבי והדרוזי. ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט.

8. שובל, א., שחף, מ., ולידור, ר. (2014). קווים מנחים לכתיבת תכנית לימודים בחינוך גופני. תל אביב: מכון מופת.

9. Haywood, K., & Getchell, N. (2021). Life span motor development (7^th ed.). Human Kinetics. Siedentop, D. (1994). Sport education: Quality PE through positive sport experiences. Champaign, IL: Human Kinetics.

10. Siedentop, S. (2002). Sport education: A retrospective. Journal of Teaching in Physical Education, 21, 409-418.

11. Siedentop, D., Hastie, P. A., & van der Mars, H. (2004). Complete guide to sport education (2^nd ed.). Champaign, IL: Human Kinetics.

12. Weinberg, R., & Gould, D. (2024). Foundations of sport and exercise psychology (8^th ed.). Human Kinetics.

על הכותבים:

פרופ' רוני לידור

מיכל ארנון

המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט